על היתרונות של טטריס ומפגש עם פושעים

אתם ודאי זוכרים את הפוסט בנושא רקונסולידציה (אלא אם כן עברתם, כמו ג'ואל וקלמנטיין, מניפולציה למחיקת הזיכרון). אם לא, תזכורת קצרה: לאחר שליפה, תחת תנאים מסוימים הזיכרון יכול לעבור 'ראקטיבציה' , כלומר, להפוך לבלתי-יציב ופגיע למניפולציות שונות עד שהוא מתייצב-מחדש (עובר רקונסולידציה) בתוך כמה שעות. במהלך חלון-הזמן הזה ניתן לבצע מניפולציות שונות, פרמקולוגיות או התנהגותיות, שיחזקו או יחלישו את הרקונסולידציה של הזיכרון. בפוסט הרקונסולידציה הקודם כתבתי בעיקר על פרופרנולול (propranolol, תרופה המשמשת כאנטגוניסט לקולטני ביתא של אדרנלין ובכך מפחיתה לחץ דם גבוה וחרדה). מאחר שזיכרונות רגשיים דורשים הפעלה נוראדרנרגית כדי שיוכלו לעבור רקונסולידציה, עיכוב הפעילות הנוראדרנרגית על ידי שימוש בפרופרנולול פוגעת בייצוב-מחדש של הזיכרון הרגשי ש'הופעל' קודם לכן. הפוטנציאל הטיפולי כאן עצום: השפעה על תהליך הרקונסולידציה של זיכרון יכולה להשפיע ישירות על זיכרונות בלתי-רצויים וטראומטיים, להחליש אותם ולמנוע את חזרתם בעתיד (מה שלא מתאפשר בד"כ בטיפולי הכחדה סטנדרטיים).

מה לגבי מניפולציות לא פרמקולוגיות? כיצד התערבויות קוניטיביות/התנהגותיות משפיעות על הרקונסולידציה של זיכרונות? מצד אחד, אלה מניפולציות אקולוגיות יותר, כלומר, יכולות להראות לנו מה קורה במציאות, מחוץ למעבדה, בצורה טובה יותר מאשר התערבויות תרופתיות. הן יכולות להסביר לנו כיצד הזיכרונות שלנו מתעדכנים ומשתנים, מה שהם אכן עושים באופן תדיר. בנוסף, מניפולציות כאלה גם עשויות להוות בסיס טוב ובטוח לטיפול. מצד שני, ייתכן שהן יהיו בעלות השפעה חלשה יותר לעומת התערבות פרמקולוגית.

במאמר סקירה חדש סקרנו את הספרות הקיימת בנושא מניפולציות קוגניטיביות/התנהגותיות על רקונסולידציה. שאלנו, מהם הגורמים המשפיעים על יעילותו של טיפול שכזה? מצאנו שלא רק מטלות למידה מורכבות יכולות לפגוע ברקונסולידציה של זיכרון לאחר השליפה, אלא אפילו מטלות פשוטות. החל מלמידת הכחדה, דרך משחק טטריס או למידת מילים חדשות – כל אלה יכולים לפגוע ברקונסולידציה של זיכרונות, אפילו זיכרונות רגשיים וטראומטיים. ייתכן שגם חשיפה לסטרס מתון יכולה אף היא לשמש כהתערבות יעילה.

במאמר דנו גם במספר פרקטיקות טיפוליות וחברתיות שמשמשות כבר כיום, ובחנו את האפשרות שהן מבוססות, במידה מסוימת לכל הפחות, על תהליך הרקונסולידציה. לדוגמא: שליפת זיכרון רגשי והפרעה לרקונסולידציה במקרה של EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים)  (קיראו עוד כאן), או שליפת זיכרון רגשי ועידכונו לזיכרון בטוח יותר במקרה של התמודדות הקורבן עם מבצע הפשע במסגרת צדק מאחה (restorative justice, קיראו עוד כאן).


לקריאת המאמר:

Meir Drexler, S., & Wolf, O. T. (2018). Behavioral disruption of memory reconsolidation: From bench to bedside and back again. Behavioral Neuroscience, 132(1), 13–22. https://doi.org/10.1037/bne0000231

 

שמש נצחית בראש נטול עכבישים

ג'ואל נפרד לא מזמן מבת-זוגו, קלמנטיין (מסיבות שאינן קשורות לשמה המשונה). לאחר זמן מה, הוא מחליט שהוא רוצה לשכוח שמערכת-היחסים ביניהם התקיימה אי-פעם. הוא פונה למרפאה מיוחדת, המתמחה במחיקת זיכרונות לא-רצויים. "בתוך שעות, בתהליך לא פולשני", מבטיחה המרפאה, "נמחק עבורכם זיכרונות מכאיבים ונאפשר לכם שלוות נפש שלא יכלתם לדמיין לעצמכם". ואכן, זה מה שנעשה. בתהליך האורך מספר שעות ומתבצע במהלך שנתו של ג'ואל, טכנאי המרפאה ממפים ומוחקים כל שריד לקלמנטיין ממוחו של ג'ואל.

כשיתעורר, כבר לא יידע מי היא הייתה.

להמשיך לקרוא

בואו נדבר על סטרס

בספרו של סטיבן קינג, "זה" (זהירות, ספוילרים) – ספר מדהים אבל הסרט החדש עושה לו עוול, שתדעו –  חבורת ילדים מתמודדת עם יצור על-טבעי שרודף וטורף את ילדי העיר דרי, מיין, במחזוריות של 27 שנים. פניווייז, או בוב גריי, או פשוט "זה", הוא יצור שלובש דמויות שונות. לפעמים ליצן, לפעמים מומיה, איש זאב, ילדים טבועים, לפעמים אדם מצורע ומעוות. כל מה שיפחיד אתכם יעשה אתכם טעימים יותר, וככה "זה" אוהב אתכם. שביעיית הילדים מתאגדת להילחם ב"זה", שהרג את אחיו של אחד מהם, והם חושבים שניצחו את "זה", אבל נשבעים לחזור ולהילחם אם יחזור שוב. לאחר 27 שנים, "זה" אכן חוזר, אבל בינתיים כל הילדים (עכשיו בוגרים) כבר לא גרים בעיר, ואף אחד מהם לא באמת זוכר את החוויות הנוראיות מאז. רק מייק, שנשאר בדרי גם בבגרותו, הוא היחיד שזוכר את כל מה שאירע, והוא זה שקורא לכולם לחזור ולעמוד בשבועתם.


לאחרונה, ביקשתי מהסטודנטים שלי לתת דוגמאות לאירועים שנחרטו היטב בזיכרונם. הדוגמא שהופיעה אצלי במצגת הייתה, כמובן, פיגועי ה-11 בספטמבר, אבל אלה אירעו לפני 16 שנה ואינם רלוונטיים במיוחד לסטודנטים שמרביתם בגילאי העשרים וקצת. הדוגמאות שקיבלתי היו בעיקר של אירועים פומביים, כמו אסונות (תאונה מסוימת בפסטיבל מוזיקה בגרמניה), פיגועי טרור מן השנים האחרונות, וגם אירועים אישיים חיוביים, כמו מסיבת יום ההולדת השמונה-עשרה. להפתעתי ואכזבתי, אף אחד לא סיפר על זיכרון טראומטי של ליצן שהגיח אליו מן הביוב. נו, מילא. המשותף לכל המקרים הללו הוא הרגש החזק בזמן התרחשות האירוע. אף אחת מן הסטודנטיות לא סיפרה על הנסיעה ההיא ברכבת-התחתית, ביום שלישי בבוקר מתישהו בחודש אפריל 2015, שבמהלכה לא קרה כלום ושום דבר ובסופה הגיעה ליעדה בשלום. באותו האופן, גם אני לא זוכרת מה אכלתי לארוחת הבוקר ביום שני, יום לפני יום שלישי, ה-11 לספטמבר 2001 (אם כי הייתי אז בצבא, אז סביר להניח שזה היה בורקס ושוקו). אכן, אירועים רגשיים נזכרים טוב יותר לעומת אירועים ניטרליים.


אז מהי תגובת הסטרס, שפניווייז כל כך מייחל לה, ולמה הספר "זה" לא מציאותי (פרט לעניין היצור הכמעט-נצחי שאוכל ילדים, כמובן)? בסדרת הפוסטים הבאים אציג את תגובת הסטרס ואת האופן בו סטרס משפיע על קידוד, ייצוב (קונסולידציה), שליפה, וייצוב-מחדש (רה-קונסולידציה) של זיכרונות רגשיים.

הילחם או ברח

סטרסור (stressor) הוא אירוע "מלחיץ", מצב שמהווה אתגר מיוחד. זה יכול להיות אירוע פיזי (אופס, רודף אחריי טיגריס) או פסיכולוגי (מחר יש ראיון עבודה), ממשי או מדומיין. אירועים עליהם אין לנו שליטה ואירועים אותם איננו יכולים לנבא נוטים להיות מלחיצים במיוחד. החשיפה לאירועים מעין אלה מובילה לתגובת הסטרס (stress response). זוהי תגובה מורכבת, שמערבת פעילות של מולקולות שונות (נוירוטרנסמיטרים, פפטידים והורמונים) הפועלים ומשפיעים על אזורי מוח שונים. אזורי המוח הנחלצים לעזרתנו במצב סטרס תלויים, במידה רבה, בגורם הסטרס. כך, למשל, במצב של סטרס פיזי (אובדן דם), יהיו אלה בעיקר גזע המוח וההיפותלמוס, אבל במצב של סטרס פסיכולוגי (עמידה מול קהל), יופעלו גם אזורים הקשורים בעיבוד ו-ויסות רגשות (כמו האמיגדלה, הקורטקס הפרה-פרונטלי) ובלמידה וזיכרון (היפוקמפוס). כמובן, אירועים מלחיצים/טראומטיים רבים מהווים שילוב של הפיזי והפסיכולוגי (תאונת דרכים, תקיפה אלימה, אונס), ולכן יערבו את שני דפוסי התגובה הללו.

שתי מערכות מעורבות בתגובת הסטרס. האחת מהירה ועצבנית, השנייה, איטית ומתמשכת. כל מערכת מתווכת תפקודים שונים, אולם השתיים עובדות גם בצוותא על מנת להוביל אותנו לתגובה אדפטיבית בטווח המידי ובטווח הארוך. המערכות הללו דומות מאוד אצל חולייתנים שונים, ולפיכך נעשה שימוש נרחב במודלים בבעלי-חיים על מנת לחקור אותן.

מערכת העצבים הסימפתטית

מערכת העצבים כוללת את מערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה) ומערכת העצבים ההיקפית (העצבים בכל שאר הגוף).  כחלק ממערכת העצבים ההיקפית, מערכת העצבים הסומטית שולטת על פעולות רצוניות (ללכת מפה לשם, לגרד את הגב) ואילו מערכת העצבים האוטונומית שולטת על פעולות בלתי רצוניות (פעימות לב, נשימה, הזעה). מערכת העצבים האוטונומית (כאמור, הבלתי-נשלטת) מחולקת אף היא לשתיים: המערכת הסימפתטית והפאראסימפתטית. המערכת הסימפתטית פעילה בעיתות חירום (תחשבו על זה ככה: היא מראה לכם סימפטיה בעת צרה), והמערכת הפאראסימפתטית פעילה בעת רגיעה ומנוחה.

The_Autonomic_Nervous_System

מערכת העצבים הסימפתטית היא מה שיופעל אצלכם כשתצפו בסרטון הבא:

כשצפיתם בסרטון הקצר ודאי "קפצתם" באופן רפלקסיבי, הרגשתם עלייה מהירה בקצב הלב והנשימה, מוכנות לפעילות מידית וערנות מקסימלית. התגובה שלכם הייתה מהירה מאוד, אבל היא גם חלפה באותה המהירות, כששמתם לב שאין כאן באמת סכנה[1]. לי זה קורה מדי פעם כשאני ברכבת בבוקר, מנמנמת ומתעוררת בבהלה מתוך מחשבה שפספסתי את התחנה, ואז חוזרת לנמנם כשאני מגלה שלא.

ככה זה עובד: הגירוי המפחיד, שנקלט באיברי החישה וזכה לעיבוד ראשוני במוח, הביא לתגובה של האמיגדלה. בעקבות זאת, אדרנלין (המופרש מליבת בלוטת האדרנל) ונוראדרנלין (המופרש גם בגזע המוח עצמו) פועלים במערכת העצבים ההיקפית והמרכזית (בהתאמה). במוח, נוראדרנלין נקשר לרצפטורים (קולטנים) המביאים ליצירת שינוי מהיר אך קצר-טווח בעוררות (אקסיטביליות) של הנוירונים: הוא משנה את המוכנות שלהם "לירות" פוטנציאל פעולה בתגובה לגירויים הבאים. אתם הופכים לערניים ודרוכים יותר, מוכנים לתגובה: הילחם, ברח (או קפא במקום).

התגובה הפיזיולוגית (עלייה במטבוליזם) והפסיכולוגית (עוררות) הזו מתאימה אתכם להתמודדות הראשונית עם האירוע המסוכן, אולם היא לא נמשכת זמן רב. אם תגלו שהגירוי אינו באמת מסוכן (הקורטקס שלכם יעשה את זה בשבילכם), אתם תחזרו לשגרה במהרה. אם המצב עדיין לא בטוח, תכנס לפעולה מערכת נוספת, בעלת השפעה איטית יותר.

ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת האדרנל (ציר ה-HPA)

ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת האדרנל (ציר ה-HPA) קרוי על שם ה'תחנות' השונות שלו: hypothalamus-pituitary-adrenal. בציר זה, הורמון משחרר קורטיקוטרופין (Corticotropin-Releasing Hormone או CRH), המופרש מן ההיפותלמוס, מוביל לשחרור הורמון אדרנוקורטיקוטרופי (adrenocorticotropic hormon, או ACTH) מן ההיפופיזה, וזה בתורו מוביל לשחרור גלוקוקורטיקואידים מקליפת (קורטקס) בלוטת האדרנל לזרם הדם.

Response_to_stress.jpg

גלוקוקורטיקואידים הם הורמונים סטרואידים, מולקולות שומניות קטנות החוצות בקלות את מחסום הדם-מוח ונכנסות אל המוח. בבני-אדם, העיקרי מביניהם הוא קורטיזול; במכרסמים, זהו קורטיקוסטרון. הורמונים אלה מווסתים טווח רחב של תפקודים בגוף, והם בעלי תפקיד חשוב במיוחד במטבוליזם (התמודדות עם, והתאוששות מן הדרישות המטבוליות הגדולות שעורר מצב הסטרס), אולם גם בוויסות מערכת החיסון והמערכת הקרדיווסקולרית.

המוח עשיר בקולטנים לגלוקוקורטיקואידים. באמצעותם, הורמונים אלה מווסתים את התגובה שלנו לא רק לאירוע המלחיץ עצמו, אלא גם לאירועים עתידיים. על כך ארחיב בפוסט הבא.

 


[1] אחד החטאים הגדולים ביותר של סרטי אימה עכשוויים היא ההתבססות על התגובה הרפלקסיבית הזו ותו לא, טריק הידוע בשם “jump scare”.

 


סדרת פוסטים זו מבוססת על פרק בספר שפורסם לא מזמן:

Meir Drexler, S. ; Wolf, O. T. (2017). Stress and memory consolidation. In Axmacher, N. & Rasch, B. (Eds.), Cognitive Neuroscience of Memory Consolidation. Cham, Switzerland: Springer


בעמוד הבית של המחלקה לפסיכולוגיה קוגניטיבית, אוניברסיטת-רוהר בבוכום תוכלו למצוא את כל המאמרים שפורסמו על-ידי החוקרים שלנו, החל מ-1996 (מרביתם עם קישור למאמר המלא).