על היתרונות של טטריס ומפגש עם פושעים

אתם ודאי זוכרים את הפוסט בנושא רקונסולידציה (אלא אם כן עברתם, כמו ג'ואל וקלמנטיין, מניפולציה למחיקת הזיכרון). אם לא, תזכורת קצרה: לאחר שליפה, תחת תנאים מסוימים הזיכרון יכול לעבור 'ראקטיבציה' , כלומר, להפוך לבלתי-יציב ופגיע למניפולציות שונות עד שהוא מתייצב-מחדש (עובר רקונסולידציה) בתוך כמה שעות. במהלך חלון-הזמן הזה ניתן לבצע מניפולציות שונות, פרמקולוגיות או התנהגותיות, שיחזקו או יחלישו את הרקונסולידציה של הזיכרון. בפוסט הרקונסולידציה הקודם כתבתי בעיקר על פרופרנולול (propranolol, תרופה המשמשת כאנטגוניסט לקולטני ביתא של אדרנלין ובכך מפחיתה לחץ דם גבוה וחרדה). מאחר שזיכרונות רגשיים דורשים הפעלה נוראדרנרגית כדי שיוכלו לעבור רקונסולידציה, עיכוב הפעילות הנוראדרנרגית על ידי שימוש בפרופרנולול פוגעת בייצוב-מחדש של הזיכרון הרגשי ש'הופעל' קודם לכן. הפוטנציאל הטיפולי כאן עצום: השפעה על תהליך הרקונסולידציה של זיכרון יכולה להשפיע ישירות על זיכרונות בלתי-רצויים וטראומטיים, להחליש אותם ולמנוע את חזרתם בעתיד (מה שלא מתאפשר בד"כ בטיפולי הכחדה סטנדרטיים).

מה לגבי מניפולציות לא פרמקולוגיות? כיצד התערבויות קוניטיביות/התנהגותיות משפיעות על הרקונסולידציה של זיכרונות? מצד אחד, אלה מניפולציות אקולוגיות יותר, כלומר, יכולות להראות לנו מה קורה במציאות, מחוץ למעבדה, בצורה טובה יותר מאשר התערבויות תרופתיות. הן יכולות להסביר לנו כיצד הזיכרונות שלנו מתעדכנים ומשתנים, מה שהם אכן עושים באופן תדיר. בנוסף, מניפולציות כאלה גם עשויות להוות בסיס טוב ובטוח לטיפול. מצד שני, ייתכן שהן יהיו בעלות השפעה חלשה יותר לעומת התערבות פרמקולוגית.

במאמר סקירה חדש סקרנו את הספרות הקיימת בנושא מניפולציות קוגניטיביות/התנהגותיות על רקונסולידציה. שאלנו, מהם הגורמים המשפיעים על יעילותו של טיפול שכזה? מצאנו שלא רק מטלות למידה מורכבות יכולות לפגוע ברקונסולידציה של זיכרון לאחר השליפה, אלא אפילו מטלות פשוטות. החל מלמידת הכחדה, דרך משחק טטריס או למידת מילים חדשות – כל אלה יכולים לפגוע ברקונסולידציה של זיכרונות, אפילו זיכרונות רגשיים וטראומטיים. ייתכן שגם חשיפה לסטרס מתון יכולה אף היא לשמש כהתערבות יעילה.

במאמר דנו גם במספר פרקטיקות טיפוליות וחברתיות שמשמשות כבר כיום, ובחנו את האפשרות שהן מבוססות, במידה מסוימת לכל הפחות, על תהליך הרקונסולידציה. לדוגמא: שליפת זיכרון רגשי והפרעה לרקונסולידציה במקרה של EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים)  (קיראו עוד כאן), או שליפת זיכרון רגשי ועידכונו לזיכרון בטוח יותר במקרה של התמודדות הקורבן עם מבצע הפשע במסגרת צדק מאחה (restorative justice, קיראו עוד כאן).


לקריאת המאמר:

Meir Drexler, S., & Wolf, O. T. (2018). Behavioral disruption of memory reconsolidation: From bench to bedside and back again. Behavioral Neuroscience, 132(1), 13–22. https://doi.org/10.1037/bne0000231

 

תמיד הביטו על הצד הטוב של הסטרס

טו דו טו דו טו דו.

והפעם: מאמר חדש על האופן בו סטרס יכול לשפר יעילותם של טיפולים בחרדות ופוסט-טראומה.


אם אתם מטיילים באוסטרליה והייתה לכם היתקלות מפתיעה ומבהילה עם עכביש ממשפחת המשפכנים (שהם די מכוערים, מפחידים וגם יכולים להיות קצת קטלניים), סביר להניח שחוויתם תגובת סטרס. אם הסטרס היה משמעותי, יכול להיות שבעקבות זאת ייווצר אצלכם זיכרון פחד מעכבישים. אם כך יקרה, סביר להניח שזיכרון הפחד יהיה כללי (עכבישים גדולים, או עכבישים בכלל, הם מפחידים בכל מקום) ולא ספציפי (רק עכבישים ממין מסוים שמתחבאים בתוך נעל שנמצאת על הרצפה בחדר מסוים הם מפחידים).

Atrax_robustus

הסיבה לכך היא שהורמון הסטרס, קורטיזול, כאשר מופרש בסמוך ללמידה ולגיבוש הזיכרון, מגביר את ההכללה (generalization) של זיכרונות ופוגע בקונטקסטואליזציה (contextualization) שלהם, כלומר, בייצובם בתוך הקשר מסוים. מאותה הסיבה, לדוגמא, זיכרון פחד אצל אנשים הסובלים מפוסט-טראומה אינו מוגבל להקשר (זמן, מקום) של האירוע הטראומטי אלא יכול לצוץ בכל זמן ומקום.

במהלך טיפול חשיפה (exposure therapy), המטופל נחשף בהדרגה ובסביבה בטוחה לגירוי המפחיד, עד שתגובת הפחד שוככת. טיפול החשיפה הקלאסי לא מוחק את זיכרון הפחד ("עכבישים זה רע!"), אלא יוצר זיכרון נוסף, זיכרון בטוח ("עכבישים הם אולי בסדר"), שמתחרה עם זיכרון הפחד. אחרי הטיפול, כל עוד הזיכרון הבטוח יבוא לידי ביטוי, המטופל לא יראה תגובת פחד, לא יפחד להיות בסביבת עכביש או אפילו לגעת בו, והכל יהיה בסדר.

article-2148103-133AE867000005DC-827_468x334

הבעיה היא, שהזיכרון הבטוח הוא בדרך כלל יותר תלוי-קונטקסט לעומת זיכרון הפחד המקורי, שנוטה להיות חזק וכללי יותר. בשל כך, הפחד יכול לחזור בנסיבות שונות: עם חלוף הזמן (spontaneous recovery), חשיפה לתזכורת על הגירוי המאיים (reinstatement) או שינוי ההקשר (renewal), כמו מעבר מן הקליניקה בה עברנו את טיפול החשיפה אל החיים האמיתיים.


האם ניתן לנצל את האופן בו סטרס פוגע בקונטקסטואליזציה של זיכרון כדי ליצור דווקא זיכרון בטוח חזק וכללי יותר?

 זה מה שבדקנו במחקר הנוכחי.

 אמ;לק: התשובה היא: נראה שכן! (אבל תלוי מתי נחשפים לסטרס).

בניסוי השתתפו 40 נבדקים (גברים, בריאים) שחולקו ל- 2 קבוצות: סטרס וביקורת. ביום הראשון לניסוי, הנבדקים למדו לקשר בין גירוי ויזואלי מסוים, שנמצא בהקשר מסוים, לבין שוק חשמלי. לדוגמא: אחרי שאור צהוב נדלק בחדר העבודה ניתן לצפות לשוק חשמלי. זוהי התניית פחד קונטקסטואלית (contextual fear conditioning) המהווה מודל מקובל להפרעות חרדה. ביום השני, הנבדקים נחשפו לסטרס או לתנאי הביקורת, שלא כלל סטרס. כ-30 דקות לאחר מכן, כולם עברו למידת הכחדה (extinction learning), שהיא הלמידה הבטוחה שצוינה לעיל. כדי לדמות את המרחש בעולם האמיתי, למידת ההכחדה התרחשה בהקשר שונה מזה של למידת הפחד המקורית. לדוגמא, אחרי שאור צהוב נדלק בחדר המגורים, אפשר לצפות שלא יגיע שוק. ביום השלישי, תגובת הפחד לאור הצהוב נמדדה בשני ההקשרים השונים: חדר העבודה וחדר המגורים.

הזיכרון הבטוח, כאמור, הוא בדרך-כלל ספציפי להקשר. ואכן, בקבוצת הביקורת ראינו שתגובת הפחד לאור הצהוב הייתה נמוכה בהקשר הבטוח (חדר מגורים) אבל שוב גבוהה כשהנבדקים חזרו להקשר הלא-בטוח (חדר עבודה). בקבוצת הסטרס, לעומת זאת, תגובת הפחד הייתה נמוכה בהקשר הבטוח והלא-בטוח כאחד. הפחד לא חזר בעקבות שינוי הקונטקסט. כלומר, החשיפה לסטרס יצרה זכרון בטוח כללי יותר, שאינו תלוי-הקשר. יש!


הורמון הסטרס קורטיזול משמש כבר היום לשיפור יעילותם של טיפולי חשיפה. הסיבה לכך היא יעילותו בחיזוק קונסולידציה של זכרון, מצד אחד, ובמניעה של שליפה של זיכרונות קודמים, מצד שני. כך, במהלך טיפול חשיפה תחת קורטיזול, זיכרון הפחד הישן יתקשה לבוא לידי ביטוי, בעוד שהלמידה הבטוחה החדשה תתגבש לזיכרון חזק. המחקר החדש שלנו מציג סיבה נוספת (יצירת זכרון שאינו תלוי-הקשר) התומכת בפרקטיקה הזו, וגם מציע מהו הזמן האופטימלי לשימוש בקורטיזול: לפני טיפול החשיפה, ולא אחריו.


 

קיראו את המאמר פה (טרם עבר הגהה):


Meir Drexler, S., 
Merz, C. J., & Wolf, O. T. (In press). Pre-extinction stress prevents context-related renewal of fear. Behavior Therapy, https://doi.org/10.1016/j.beth.2018.03.001

שמש נצחית בראש נטול עכבישים

ג'ואל נפרד לא מזמן מבת-זוגו, קלמנטיין (מסיבות שאינן קשורות לשמה המשונה). לאחר זמן מה, הוא מחליט שהוא רוצה לשכוח שמערכת-היחסים ביניהם התקיימה אי-פעם. הוא פונה למרפאה מיוחדת, המתמחה במחיקת זיכרונות לא-רצויים. "בתוך שעות, בתהליך לא פולשני", מבטיחה המרפאה, "נמחק עבורכם זיכרונות מכאיבים ונאפשר לכם שלוות נפש שלא יכלתם לדמיין לעצמכם". ואכן, זה מה שנעשה. בתהליך האורך מספר שעות ומתבצע במהלך שנתו של ג'ואל, טכנאי המרפאה ממפים ומוחקים כל שריד לקלמנטיין ממוחו של ג'ואל.

כשיתעורר, כבר לא יידע מי היא הייתה.

להמשיך לקרוא

פתחתי בלוג על נוירוסיינס

זה קורה כמעט בכל כנס. ליד הפוסטר אותו אני מציגה, בפינת הקפה או בין שיחות עם משתתפים אחרים. הם מזהים אותי קודם, או שאני מזהה אותם. הם ראו את השם שלי ברשימת המשתתפים, או שאני ראיתי את שלהם, או גם וגם. אני אמנם עובדת במוסד אקדמי גרמני (אוניברסיטת-הרוהר בבוכום), אבל השם שלי, שירה, בולט באי-גרמניותו. נחמד לפגוש ישראלים אחרים בכנס, ובכנסים שאני משתתפת בהם – בדרך כלל, בנושאי למידה וזכרון רגשיים, סטרס (דחק) והפרעות תלויות-סטרס, תמיד יש לפחות ישראלי אחד. זה כיף, כי כשפוגשים ישראלים בכנסים, המוח יכול לצאת סוף-סוף לחופשה קצרה, לעבור מהשפה הזרה לשפה העברית, שם הכל תמיד קל יותר, וגם אם שוכחים מילה אז תבוא אחרת, כי זו שפת ברירת המחדל ואיתה הכל פשוט וקל יותר.

עד שמגיעים אל הפוסטר.

אין דבר קשה יותר מאשר להציג את הפוסטר בשפה העברית. בעצם, ככל הנראה יש, וזה יהיה להציג את הפוסטר בשפה הגרמנית, אבל לפחות לכך יש הצדקה מסוימת (לפחות לטענתו של מארק טווין). אבל קשה? בעברית? למה? אני מנסה לדבר על תוצאות המחקר, אבל מרגישה כאילו אני הולכת על ביצים, שוקלת באיטיות כל מילה. במרבית הפעמים אני נכנעת, אחרי זמן לא רב, ומבקשת לעבור לשפה האנגלית. מכאן הכל כבר קולח. בהפסקת הקפה שאחר-כך, כשמדברים על גרמניה ועל ישראל, על המצגת שהיתה לפני הפסקת הצהרים או על איכות המאפים, אפשר כבר לחזור לעברית.

אני נמצאת כבר מעל חמש שנים בגרמניה. הגעתי לכאן במסגרת תכנית הדוקטורט שלי, לאחר שסיימתי תואר ראשון (פסיכולוגיה) ושני (פסיכולוגיה, מגמת פסיכוביולוגיה), שניהם באונ' חיפה. לאחר מכן, בית-הספר הבינלאומי למדעי המוח (International Graduate School of Neuroscience, או בקיצור, ה-IGSN) בעיר בוכום, גרמניה, העניק לי מלגה ראשונית להשתתפות בתכנית הדוקטורט, שכולה על טהרת השפה האנגלית. החלטתי לקבל אותה ולעבור לשם. לאחר זמן קצר מצאתי את המנחה ואת המעבדה שבה אעבוד על הפרויקט שלי, המחלקה לפסיכולוגיה קוגניטיבית בראשות פרופ' ד"ר אוליבר וולף [שימו לב (אכטונג)! בגרמניה אנחנו מקפידים על הצגת שני התארים]. הפרויקט שלי עסק בסטרס, קורטיזול (הורמון סטרס) ובהשפעה שלהם על תהליך הייצוב-מחדש (רקונסולידציה) של זכרון פחד. בחודש מאי 2016 הגנתי על התזה וזכיתי לתואר דוקטור לפילוסופיה (PhD) במדעי-המוח בטקס רב-רושם וסטרס, שכלל הרבה תמונות, חיבוקים, מסרונים בזמן אמת למשפחה שנשארה בארץ, וגם כובע-דוקטורט עם בובה של בונה (כן, החיה) זומבי עליו. אל תשאלו.

כיום אני עדיין באותה המעבדה, עובדת כפוסט-דוקטורנטית. אני ממשיכה לחקור למידת פחד, למידת הכחדה, סטרס וקורטיזול. את הנושאים האלה – ורבים אחרים מתחום מדעי-המוח והפסיכולוגיה –  הייתי רוצה לחלוק איתכם כאן בבלוג. עבורי זו תהיה הזדמנות נהדרת לכתוב ולדון גם בעברית, לשם שינוי. עבורכם – אפשרות להיחשף לתחומי מחקר מרתקים ועכשוויים.