על היתרונות של טטריס ומפגש עם פושעים

אתם ודאי זוכרים את הפוסט בנושא רקונסולידציה (אלא אם כן עברתם, כמו ג'ואל וקלמנטיין, מניפולציה למחיקת הזיכרון). אם לא, תזכורת קצרה: לאחר שליפה, תחת תנאים מסוימים הזיכרון יכול לעבור 'ראקטיבציה' , כלומר, להפוך לבלתי-יציב ופגיע למניפולציות שונות עד שהוא מתייצב-מחדש (עובר רקונסולידציה) בתוך כמה שעות. במהלך חלון-הזמן הזה ניתן לבצע מניפולציות שונות, פרמקולוגיות או התנהגותיות, שיחזקו או יחלישו את הרקונסולידציה של הזיכרון. בפוסט הרקונסולידציה הקודם כתבתי בעיקר על פרופרנולול (propranolol, תרופה המשמשת כאנטגוניסט לקולטני ביתא של אדרנלין ובכך מפחיתה לחץ דם גבוה וחרדה). מאחר שזיכרונות רגשיים דורשים הפעלה נוראדרנרגית כדי שיוכלו לעבור רקונסולידציה, עיכוב הפעילות הנוראדרנרגית על ידי שימוש בפרופרנולול פוגעת בייצוב-מחדש של הזיכרון הרגשי ש'הופעל' קודם לכן. הפוטנציאל הטיפולי כאן עצום: השפעה על תהליך הרקונסולידציה של זיכרון יכולה להשפיע ישירות על זיכרונות בלתי-רצויים וטראומטיים, להחליש אותם ולמנוע את חזרתם בעתיד (מה שלא מתאפשר בד"כ בטיפולי הכחדה סטנדרטיים).

מה לגבי מניפולציות לא פרמקולוגיות? כיצד התערבויות קוניטיביות/התנהגותיות משפיעות על הרקונסולידציה של זיכרונות? מצד אחד, אלה מניפולציות אקולוגיות יותר, כלומר, יכולות להראות לנו מה קורה במציאות, מחוץ למעבדה, בצורה טובה יותר מאשר התערבויות תרופתיות. הן יכולות להסביר לנו כיצד הזיכרונות שלנו מתעדכנים ומשתנים, מה שהם אכן עושים באופן תדיר. בנוסף, מניפולציות כאלה גם עשויות להוות בסיס טוב ובטוח לטיפול. מצד שני, ייתכן שהן יהיו בעלות השפעה חלשה יותר לעומת התערבות פרמקולוגית.

במאמר סקירה חדש סקרנו את הספרות הקיימת בנושא מניפולציות קוגניטיביות/התנהגותיות על רקונסולידציה. שאלנו, מהם הגורמים המשפיעים על יעילותו של טיפול שכזה? מצאנו שלא רק מטלות למידה מורכבות יכולות לפגוע ברקונסולידציה של זיכרון לאחר השליפה, אלא אפילו מטלות פשוטות. החל מלמידת הכחדה, דרך משחק טטריס או למידת מילים חדשות – כל אלה יכולים לפגוע ברקונסולידציה של זיכרונות, אפילו זיכרונות רגשיים וטראומטיים. ייתכן שגם חשיפה לסטרס מתון יכולה אף היא לשמש כהתערבות יעילה.

במאמר דנו גם במספר פרקטיקות טיפוליות וחברתיות שמשמשות כבר כיום, ובחנו את האפשרות שהן מבוססות, במידה מסוימת לכל הפחות, על תהליך הרקונסולידציה. לדוגמא: שליפת זיכרון רגשי והפרעה לרקונסולידציה במקרה של EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים)  (קיראו עוד כאן), או שליפת זיכרון רגשי ועידכונו לזיכרון בטוח יותר במקרה של התמודדות הקורבן עם מבצע הפשע במסגרת צדק מאחה (restorative justice, קיראו עוד כאן).


לקריאת המאמר:

Meir Drexler, S., & Wolf, O. T. (2018). Behavioral disruption of memory reconsolidation: From bench to bedside and back again. Behavioral Neuroscience, 132(1), 13–22. https://doi.org/10.1037/bne0000231

 

תמיד הביטו על הצד הטוב של הסטרס

טו דו טו דו טו דו.

והפעם: מאמר חדש על האופן בו סטרס יכול לשפר יעילותם של טיפולים בחרדות ופוסט-טראומה.


אם אתם מטיילים באוסטרליה והייתה לכם היתקלות מפתיעה ומבהילה עם עכביש ממשפחת המשפכנים (שהם די מכוערים, מפחידים וגם יכולים להיות קצת קטלניים), סביר להניח שחוויתם תגובת סטרס. אם הסטרס היה משמעותי, יכול להיות שבעקבות זאת ייווצר אצלכם זיכרון פחד מעכבישים. אם כך יקרה, סביר להניח שזיכרון הפחד יהיה כללי (עכבישים גדולים, או עכבישים בכלל, הם מפחידים בכל מקום) ולא ספציפי (רק עכבישים ממין מסוים שמתחבאים בתוך נעל שנמצאת על הרצפה בחדר מסוים הם מפחידים).

Atrax_robustus

הסיבה לכך היא שהורמון הסטרס, קורטיזול, כאשר מופרש בסמוך ללמידה ולגיבוש הזיכרון, מגביר את ההכללה (generalization) של זיכרונות ופוגע בקונטקסטואליזציה (contextualization) שלהם, כלומר, בייצובם בתוך הקשר מסוים. מאותה הסיבה, לדוגמא, זיכרון פחד אצל אנשים הסובלים מפוסט-טראומה אינו מוגבל להקשר (זמן, מקום) של האירוע הטראומטי אלא יכול לצוץ בכל זמן ומקום.

במהלך טיפול חשיפה (exposure therapy), המטופל נחשף בהדרגה ובסביבה בטוחה לגירוי המפחיד, עד שתגובת הפחד שוככת. טיפול החשיפה הקלאסי לא מוחק את זיכרון הפחד ("עכבישים זה רע!"), אלא יוצר זיכרון נוסף, זיכרון בטוח ("עכבישים הם אולי בסדר"), שמתחרה עם זיכרון הפחד. אחרי הטיפול, כל עוד הזיכרון הבטוח יבוא לידי ביטוי, המטופל לא יראה תגובת פחד, לא יפחד להיות בסביבת עכביש או אפילו לגעת בו, והכל יהיה בסדר.

article-2148103-133AE867000005DC-827_468x334

הבעיה היא, שהזיכרון הבטוח הוא בדרך כלל יותר תלוי-קונטקסט לעומת זיכרון הפחד המקורי, שנוטה להיות חזק וכללי יותר. בשל כך, הפחד יכול לחזור בנסיבות שונות: עם חלוף הזמן (spontaneous recovery), חשיפה לתזכורת על הגירוי המאיים (reinstatement) או שינוי ההקשר (renewal), כמו מעבר מן הקליניקה בה עברנו את טיפול החשיפה אל החיים האמיתיים.


האם ניתן לנצל את האופן בו סטרס פוגע בקונטקסטואליזציה של זיכרון כדי ליצור דווקא זיכרון בטוח חזק וכללי יותר?

 זה מה שבדקנו במחקר הנוכחי.

 אמ;לק: התשובה היא: נראה שכן! (אבל תלוי מתי נחשפים לסטרס).

בניסוי השתתפו 40 נבדקים (גברים, בריאים) שחולקו ל- 2 קבוצות: סטרס וביקורת. ביום הראשון לניסוי, הנבדקים למדו לקשר בין גירוי ויזואלי מסוים, שנמצא בהקשר מסוים, לבין שוק חשמלי. לדוגמא: אחרי שאור צהוב נדלק בחדר העבודה ניתן לצפות לשוק חשמלי. זוהי התניית פחד קונטקסטואלית (contextual fear conditioning) המהווה מודל מקובל להפרעות חרדה. ביום השני, הנבדקים נחשפו לסטרס או לתנאי הביקורת, שלא כלל סטרס. כ-30 דקות לאחר מכן, כולם עברו למידת הכחדה (extinction learning), שהיא הלמידה הבטוחה שצוינה לעיל. כדי לדמות את המרחש בעולם האמיתי, למידת ההכחדה התרחשה בהקשר שונה מזה של למידת הפחד המקורית. לדוגמא, אחרי שאור צהוב נדלק בחדר המגורים, אפשר לצפות שלא יגיע שוק. ביום השלישי, תגובת הפחד לאור הצהוב נמדדה בשני ההקשרים השונים: חדר העבודה וחדר המגורים.

הזיכרון הבטוח, כאמור, הוא בדרך-כלל ספציפי להקשר. ואכן, בקבוצת הביקורת ראינו שתגובת הפחד לאור הצהוב הייתה נמוכה בהקשר הבטוח (חדר מגורים) אבל שוב גבוהה כשהנבדקים חזרו להקשר הלא-בטוח (חדר עבודה). בקבוצת הסטרס, לעומת זאת, תגובת הפחד הייתה נמוכה בהקשר הבטוח והלא-בטוח כאחד. הפחד לא חזר בעקבות שינוי הקונטקסט. כלומר, החשיפה לסטרס יצרה זכרון בטוח כללי יותר, שאינו תלוי-הקשר. יש!


הורמון הסטרס קורטיזול משמש כבר היום לשיפור יעילותם של טיפולי חשיפה. הסיבה לכך היא יעילותו בחיזוק קונסולידציה של זכרון, מצד אחד, ובמניעה של שליפה של זיכרונות קודמים, מצד שני. כך, במהלך טיפול חשיפה תחת קורטיזול, זיכרון הפחד הישן יתקשה לבוא לידי ביטוי, בעוד שהלמידה הבטוחה החדשה תתגבש לזיכרון חזק. המחקר החדש שלנו מציג סיבה נוספת (יצירת זכרון שאינו תלוי-הקשר) התומכת בפרקטיקה הזו, וגם מציע מהו הזמן האופטימלי לשימוש בקורטיזול: לפני טיפול החשיפה, ולא אחריו.


 

קיראו את המאמר פה (טרם עבר הגהה):


Meir Drexler, S., 
Merz, C. J., & Wolf, O. T. (In press). Pre-extinction stress prevents context-related renewal of fear. Behavior Therapy, https://doi.org/10.1016/j.beth.2018.03.001

חדשות המוח: פרימאטים שצופים בטלויזיה, חולדות בטראומה ועוד

אז מה חדש בעולם המוח?

הנה לכם אימלוק של כמה מאמרים מעניינים שקראתי בחודש האחרון.


על הרכיב הגנטי של אינטליגנציה

אינטליגנציה היא היכולת ללמוד, להסיק מסקנות ולפתור בעיות. לאינטליגנציה רכיב תורשתי משמעותי (תורשה מסבירה כ-50 אחוז מהשונות באינטליגנציה), והיא יכולה לנבא – יותר מכל תכונה אחרת – הצלחה חינוכית, תעסוקתית ואף בריאותית. מחקרים מהשנים האחרונות זיהו רצפים גנומיים שיכולים להסביר כ-20 אחוז מהתורשתיות של אינטליגנציה. המאמר הבא סוקר מה חדש:

Plomin, R., & von Stumm, S. (2018). The new genetics of intelligence. Nature Reviews Genetics. https://doi.org/10.1038/nrg.2017.104

 

קנבינואידים לטיפול בחולדות פוסט טראומטיות

מחקר חדש מראה שטיפול בקנבינואידים בסמוך לטראומה יכול למנוע התנהגויות דכאוניות במודל לפוסט-טראומה אצל חולדות. החולדות נחשפו לשוק חזק בלתי נשלט (מודל לפוסט טראומה). אם ניתן להם טיפול באגוניסט לקנבינואידים נמנעו רוב התופעות ההתנהגותיות הנצפות בדרך-כלל במודל הזה: פגיעה בהתנהגות וקוגניציה חברתית, תנועה מופחתת, אנהדוניה (אי יכולת לחוות הנאה), פגיעה בהכחדת פחד והתנהגויות דמויות-חרדה.

Burstein, O., Shoshan, N., Doron, R., & Akirav, I. (2018). Cannabinoids prevent depressive-like symptoms and alterations in BDNF expression in a rat model of PTSD. Progress in Neuro-Psychopharmacology and Biological Psychiatry, 84(January), 129–139. https://doi.org/10.1016/j.pnpbp.2018.01.026

 

שונות גנטית בטרנספורטר של סרוטונין משפיעה על היעילות של טיפול חשיפה

הטרנספורטר של סרוטונין אחראי על מיחזור הסרוטונין המופרש בסינפסה. שונות גנטית בטרנספורטר של סרוטונין נקשרה במחקרים קודמים להשפעות ארוכות טווח של חשיפה לסטרס וטראומה על הבריאות הנפשית, ונראה שהיא משפיעה על פעילות האמיגדלה והתגובתיות לסטרס. לדוגמא, בקרב ילדים שסבלו מהתעללות, בעלי האלל הקצר נטו יותר לסבול מדכאון לעומת בעלי שני אללים ארוכים. המחקר הנוכחי בא לבדוק, האם השונות הגנטית הזו משפיעה גם על היעילות של טיפול חשיפה עבור הפרעות חרדה. הממצאים לא הראו הבדל בין הקבוצות בטווח המיידי. עם זאת, נראה כי אצל המטופלים ההומוזיגוטים לאלל הקצר היתה יותר חזרה של הפחד שבעה חודשים לאחר הטיפול לעומת המטופלים ההומוזיגוטים לאלל הארוך או ההטרוזיגוטים.

Wannemüller, A., Moser, D., Kumsta, R., Jöhren, H.-P., & Margraf, J. (2018). The return of fear: Variation of the serotonin transporter gene predicts outcome of a highly standardized exposure-based one-session fear treatment. Psychotherapy and Psychosomatics. https://doi.org/10.1159/000486100

 

במה צופות השימפנזות בלילות

בני-אדם ופרימאטים לא-אנושיים מעניקים קשב לרכיבים שונים כשהם מביטים בסצינה חברתית. המחקר הבא בחן דמיון ושוני בין קופים, קופי-אדם ובני-אדם בדפוסים הללו. הנבדקים צפו בסרטים על בעלי-חיים שונים, המתנהגים בצורה טיפוסית למינם. נמצא שלכל פרימאט היו דפוסי צפייה יחודיים על הפנים, עיניים, פה, ועל אובייקט המטרה בסרט. לדוגמא, בני אדם צפו באובייקט המטרה הרבה יותר מקופים וקופי אדם, ואילו בונובואים העניקו יותר קשב לאיזור העיניים (אך פחות לאיזור הפה) לעומת שימפנזים ואורנגאוטנים. באופן לא מפתיע, נמצא גם שנסיון חיים (גיל, היכרות עם מין בעל-החיים הנצפה, צפייה בסרטים באופן כללי) משפיע על דפוסי הצפייה הללו, כך שהקשב האינדיבידואלי אצל כל פרימאט מושפע הן מהאבולוציה והן מההיסטוריה האישית שלו.

Kano, F., Shepherd, S. V, Hirata, S., & Call, J. (2018). Primate social attention: Species differences and effects of individual experience in humans, great apes, and macaques. Plos One, 1–25. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0193283

 


זהו לבינתיים, אכתוב לכם שוב בקרוב.

קראתם משהו מעניין לאחרונה? כתבו לי כאן בתגובות או בעמוד הפייסבוק של הבלוג.